חנה גולדברג
ציירת
תערוכות
בגוף העבודות החדש של האמנית חנה גולדברג אין מראות זוועה. הנופים חורפיים, מרובי עננים, קודרים ודרמטיים, אך בו זמנית גם שואפים אל הנשגב. את הפנטסטיות של הנופים הללו שוברים לא פעם איזו אנטנה או עשן שריפה. האטמוספירה היא הגיבורה. אולי כמייצגת את הנשגב, ואולי כמהדהדת את נפשה של האמנית השרויה בעצמה בין דיכאון והתעלות.
אלה ציורים של הרגע, מעין ניסיון לעצור את המתמשך, את הלוהב, את המעשֵן, ולתת לו ייצוג השואף אל הנצח. אלה רגעים דרמטיים של בין לבין, של הזמן שאינו נמצא, שאינו נִמנה, הזמן האחר, בו נעלם האדם ונותרים רק היסודות הראשוניים של הבריאה.
ייצוגו של האדם בציורים רופף, אפילו לא אלגורי. רק בדיוקן העצמי נראית דמותה של גולדברג, במעין נוף אפוקליפטי, לצד דמויות שרישומן חלש, כמו נעלם. זהו הציור היחיד שצויר לפני ה־7 באוקטובר (נבואה?). גם בכביש העולה לירושלים יש רק מכונית אחת, ובשמיים – הקולוסוס של גויה, שאינו אלא ייצוג של הרוע, של הנשגב, של האכזר.
יוסי וקסמן, אוצר התערוכה
עבים סתר לו, ולא יראה
2025
שמן על בד
למעלה משנה לוויתי את אמא במדרון פיזי ונפשי אל מותה.
הקושי לתמוך ולטפל באמא המתנגדת לכל עזרה.
השהייה עם האישה החזקה והמוקפדת שהכרתי, כשהיא מאבדת את אחיזתה במציאות, ומסרבת להיתמך.
ההבנה האיטית שאינני יכולה לעשות יותר ממה שאני עושה.
ומעל הכל מרחף הפחד שגורל דומה אורב לפתחי.
כל אלה הולידו את הציורים והמילים שכאן, שהם מעין "יומן מסע" לתהליך שעברתי.
הייתי רוצה לכתוב: לתהליך שעברתי עם אמא.
אך לא כך היה.
כל עוד היתה אמא בשליטה, לא הסכימה שאצייר אותה.
בחודשי חייה האחרונים ציירתי אותה באמוק.
כמו השלמתי את כל השנים בהן לא התמסרה אלי. לא שיתפה פעולה עם האמנות שלי.
אולי היה בכך מעשה לא אתי:
רק אז, משלא היה ביכולתה להשליט עלי את רצונה, עשיתי מעשה שברור שהיתה מתנגדת לו.
ואולי לא?
ימים אשר אין בהם חפץ
2023
שמן על בד
"כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר" (נתן זך "השיר הנכון")
אחרי 20 שנה חזרתי לעסוק בקושי שחויתי בציפיה מעצמי כאמא והתשוקה ליצור אמנות. (בתערוכה "אמהות" ועוד).
כאשה בוגרת וכאמנית בשלה הדיאלוג שאני מקיימת עם קו התפר שלי כאם וכאמנית שקט ושלם יותר.
בעבודותי האחרונות אני שואלת על מקומה של האמנות בחיי.
עד כמה אני באמת מבטאת את עצמי דרך האמנות שלי.
בהתבוננות לאחור אני רואה שהרבה מעבודותי לאורך כל שנות היצירה שלי חוזרות לאותו מתח בין גילוי וכיסוי. חשיפה והסתרה.
אמאמנית
2019
שמן על בד
חזרתי מ Artist Residency מוצפת מהאינטנסיביות הצבעונית בהודו.
בחודשים הבאים עבדתי בסטודיו רק בשחור לבן.
פורמטים גדולים, מוארכים, מכוסים ברישום אובססיבי.
קוים שנשאבו מבפנים, נרשמו על הנייר ישירות דרך היד, בלי שעברו את ביקורת הראש והעין.
קוים לדמותי
2018
רישום וטכניקה מעורבת על נייר
ביום השני לשהותי בArtist Residency בהודו
הוזמנתי לטיול עם נערות מבית יתומות
הנערות הוזמנו לארוחת צהריים במקום בו שהינו אנחנו, האמנים
הן הציגו, דיקלמו ורקדו לנו
וביקשו ממני: ציירי אותנו
הנערות מהודו
2018
אקריליק על בד 470*100 ס"מ
מגש הזהב
2017-2018
שמן על כלים חד פעמיים
ציורים שנעשו בעקבות תמונות משפחתיות שצולמו רגע לפני השואה.
מי שרד ומי לא? מי בקיצו ומי לא בקיצו?
ציירתי בצבעי האש בלבד.
את פניהם כיסיתי בצבע זהב.
מי שרצה במותם לא ראה את פניהם.
הסתר פנים Take 2
2017
בית האמנים, ירושלים
שמן על בד
ירדתי אל המדבר לתקופה של התבוננות.
איך מוצאים צבע במקום כל-כך מונוכרומטי?
איך מציירים את הריק?
אל המדבר
2016
בית היצרנים, ירושלים
שמן על בד, זפת על קרטון, פסטל על נייר
זוהי סידרה של קולוגרפים (סוג של הדפס) המרמזים על הדברים הרוחשים מתחת לפני השטח. תחושת השק ט מטעה. ההיסטוריה והאירועים שנקברו עם השנים ממשיכים לרעוש ולבעבע.
פני השטח
2015
מוזיאון הטבע, ירושלים
שמן ופסטל על קרטון
מראהו השחור והמאיים של העורב דוחה אנשים. אני ראיתי את האנושי שבו. למרות שמה הטוב של היונה כסמל לזוגיות, דווקא העור ב הוא הנאמן שבעופות, לבת-זוגו ולמשפחתו כולה. העורב נשלח על-ידי נח מן התיבה "לראות הקלו המים", וחוזר כלעומת שבא. אווירת "אחרי המבול" שוררת בציורים אלה שהרקע להתרחשותם נוזלי וחסר ממשות.
הקלו המים
2014
הגלריה האחרת, חולון
שמן על קרטון, פסטל על קרטון ונייר, שמן על בד
בעקבות הגילוי שסבי היה מראשי היודנראט בעיר אוטרכט שבהולנד יצאתי למסע בניסיון לברר את האמת שהוסתרה ממני כל השנים. נדדתי בין ניצולי שואה שסיפרו לי את סיפורם ואת סיפורו. הקלטתי וציירתי אותם בעודם מדברים. נסעתי למספר שבועות לגרמניה וראיינתי שם גרמנים שחיו בצד השני של המתרס. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהאמנות, הציור, מציל אותי וחוצץ ביני ובין האנשים וסיפוריהם הקשים.
הסתר פנים
2012
בית האמנים, ירושלים
שמן על פשתן, מונוטייפ
המתח בין מעשה ידי אדם לטבע. מי ינצח בתחרות?
כמה קשה בסביבתנו העירונית לחוות טבע, אפילו עץ, מבלי שעמודים וחוטי חשמל ישסעו את מבטנו.
מתח גבוה
2010
גלריית הבית האדום, תל-אביב
שמן על פשתן
ציון היה שכן שלי.
הוא וחבריו נהגו לשבת בחצר הקדמית של ביתו לפטפט ולשחק שש-בש.
ביקשתי לצייר אותם והם נענו בשמחה.
ציון ואחרים
2010
גלריית הבית האדום, תל-אביב
שמן על בד
בתערוכה זו שאלתי את עצמי מה יקרה אם אשתוק, אם אפסיק למחות ולהילחם. האם יישמע קולי?
הפרחים הוצאו מהקשרם הטבעי: הם אינם צומחים מהאדמה, ואינם בתוך מים. גם חלק מהעלים הורדתי.
נותר הפרח החשוף (שבתרבותנו משמש גם כסמל הנשיות) בתוך חלל אילם.
היחיו העצמות האלה?
בשיא פריחתי
2007
בית שמואל, ירושלים
שמן על בד
ציירתי את הסביבה בה אני גרה, שכונת הקטמונים בירושלים. בלוקים מכוערים, חוטי-חשמל ודודי-שמש חוסמים לתושבי השכונה את האופק הפיזי והנפשי כאחד.
ירושלים של מעלה
2006
גלריה דוויק, ירושלים
שמן על בד, שמן בישול על נייר לטש
השתמשתי בדימויים מספרי ומשחקי ילדים בנושא השבת. נבהלתי לגלות כי מגיל צעיר מאד מחונכים הילדים לתפקידים המיועדים להם בחברה: הילד לומד תורה והולך עם אבא לבית הכנסת, והילדה מנקה ועוזרת לאמא לבשל ולערוך שולחן. את הדימויים התמימים כל-כך, לכאורה, העברתי על מפות טרילין לבנות, המשמשות לכיסוי שולחן שבת במשפחה הדתית האופיינית (25 מעבודות אלו נרכשו על ידי המשכן לאמנות בעין חרוד ומוצגות בתערוכת הקבע בנושא שבת).
שולחן ערוך
2003
בית-הספר אלול, ירושלים
טכניקה משולבת על מפות טרלין
במשך שנים כיסיתי את ראשי כמקובל בחברה האורתודוקסית בה אני חיה. תחושת המחנק וההבנה כי גם כיסוי הראש, כמו ריבוי הילודה, הוא דרך לשליטה באישה הדתית הובילו אותי ליצירת סדרה של פורטרטים עצמיים כשראשי מכוסה בשקית ניילון. התגובות לתערוכה זו היו קשות וחצו את כל המגזרים.
תערוכה צנועה
2002
בית האמנים, ירושלים
שמן על בד
כאם לארבעה ילדים קטנים נקרעתי בין שני כוחות חזקים: האמהות והאמנות. הקושי הבלתי-אפשרי כמעט בין שני כוחות טוטאליים אלה בא לידי ביטוי בסדרה זאת שהוצגה בתקופת לימודי בארצות-הברית ואחר-כך בישראל. הלחץ החברתי-דתי ללדת הרבה ילדים משפיעה על האישה הדתית גם אם הוא לא מנוסח מילולית.
אמהוּת
1995
גלריית בית-הספר לאמנות ע"ש טיילר, פילדלפיה, ארה"ב
שמן על בד
