בחברה האורתודוקסית, בה גדלה והתחנכה חנה גולדברג, האמנות היתה מחוץ לתחום.

​

המשיכה העזה של חנה לאמנות הפכה אותה לאחת מראשוני האמנים הדתיים בארץ.

​

בכל נושא בו היא נוגעת בא לידי ביטוי המבט הבוחן המאפיין את זוית הראייה האישית והייחודית לה. שכונת הקטמונים בה היא גרה זוכה לתיאור נוקב וביקורתי, בנסיון לפענח דרך המכחול את הסאב-טקסט החברתי של השכונה. בתנועת-נגד היא נוסעת  למספר שבועות של התבודדות והתבוננות אל המדבר, מתוך רצון לתאר את ריקנותו.

​

באמנותה, מביעה גולדברג את תיסכוליה כאם וכאישה דתית: כיסוי הראש וריבוי הילודה הם מהנושאים העולים ברבות מיצירותיה. המייחד עבודות נועזות אלו היא עמדת הביקורת שלה מתוך החברה הדתית אליה היא מרגישה מחוייבות ובתוכה היא חיה.

​

המבט האישי והייחודי בא לידי ביטוי גם בציורי הנופים שלה: הן כשהיא מתארת במבט בוחן את סביבתה הקרובה והעמוסה בשכונת הקטמונים בירושלים, והן כשהיא מנסה לתאר את ריקנותו של המדבר אליו נסעה למספר שבועות של התבודדות והתבוננות.

​

כבת לניצולי שואה, עולה נושא השואה שוב ושוב ביצירותיה. נראה שככל שהיא מנסה לברוח ממנו, הוא שב ורודף אחריה. גם בנושא זה סיגלה לעצמה חנה מבט ייחודי ונוקב אשר גרם לתערוכותיה להדהד עוד זמן רב לאחר סיומן.

​

עיסוקה האמנותי בנושאים עמוקים וכבדי משקל לא באו על חשבון יכולות הציור המקצועיות יוצאות הדופן שלה.

​

כיום, בנוסף לעבודה בסטודיו שלה, מלמדת גולדברג סטודנטיות דתיות צעירות, ומעבירה אליהן את התשוקה והמחוייבות העמוקה שלה לאמנות מקצועית, אישית ובלתי מתפשרת.